עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
רק אל תמות לי
10/04/2018 20:33
אילת
רק אל תמות לי.

אני יודעת שאתה רוצה, אני יודעת.
רק אל תמות לי.
 
אני יודעת שהמוות מפתה אותך בסיפורים על שכחה מבורכת
והכאב הוא יומיומי והוא לוחש באזנך: ברח
החרדות מבריחות אותך מהמיטה אליה ממסמר אותך הדיכאון

אני יודעת שהכדורים קורצים לך
אני יודעת שיש סירנה מזמרת בארון התרופות
ולחישות אהבה באות מלהב הסכין.

אני יודעת שבליל כל הקולות האלו,
משתיק לך את רחש התקווה הקל
וכל משב של הקלה מביא עמו את הידיעה
שכאב ההתנפצות יהיה פי אלף מהרגיל

האם בין פיתויי התהומות, הכדורים והסכין
ובין הדואט המכשף של דיכאון ואובדנות,
והרמוניות חרדה בסימפוניה של כאב - 

תוכל לשמוע את קולו של פיקולו,
יחידי,
בפיאניסימו:
רק אל תמות לי
4 תגובות
חשבונות אישיים
10/04/2018 20:12
אילת

היום לפני שנה היה יום שישי. זה היה יום השישי האחרון בחייו של סבא שלי. אתמול לפני שנה היה יום חמישי. אני הייתי עם חברה, בדיוק יצאנו לקפה, כשהודיעו לי שהמצב שלו קשה מאוד והוא בבית חולים. ואם יש משהו שאני זוכרת, זה איך חלק ענק במוח שלי חשב "מה את בוכה, זה הזוי, הרי ברור שיהיה בסדר, הוא סתם בבית חולים וייצא מזה, זה רק כאב בטן, רק ניתוח", ולעומתו היה חלק אחר ששמע בקול של אמא שלי את מה שהיא לא אמרה במילים על כמה הסיכויים נמוכים.

בשנה החולפת עבדתי קשה כדי ליצור סיפור מסגרת למערכת היחסים שלי עם סבא שלי, שמצד אחד יצליח להסביר את הריחוק, הכעס והרגשות הקשים, ומצד שני יצליח להסביר לי למה אני בוכה כל כך הרבה. כי פייר - לא ציפיתי. לא חשבתי שאדם שנוכחותו בחיים שלי הורגשה לרוב באופן שלילי יחסר לי כל כך, ושהמחשבה עליו תגרום לי לדמוע כל כך הרבה ולהתייפח ולהיות רגישה וחשופה הרבה יותר לכל שאר החיים. לא חשבתי שחסרונו של סבא שלי, שהאינטראקציה שלי איתו הוגבלה בשנים האחרונות למשהו כמו ארבעה ביקורים ושיחת טלפון אחת בשנה - יכביד עלי מידי יום ויגרום לי לבכות על בסיס יומי.

ניסיתי להבין מה קורה לי. האם זו פשוט אשמה? היתה אשמה, אבל היא עברה די מהר. כעס? אני לא בטוחה. אני לא חושבת שאני כועסת יותר. אני לא יכולה להגיד שסלחתי לו - ואני לעולם לא אדע אם הוא סלח לי, אבל אני לא חושבת שיש שם כעס.

אז מה זה?

מה זה הדבר הזה שמכאיב לי ככה?

אין לי כזה ניסיון בעולם הזה, אבל מהמעט שאני כן יודעת, הדבר היחיד שיכול לכאוב ככה הוא -

אהבה.

האם זה אומר שהיתה שם אהבה?

כנראה שכן. אני רוצה להאמין שכן. אני רוצה להאמין שהאיש שראה אותי גדלה, שגר שתי קומות מעלי, שהיה עד לקיום שלי בערך מיום היוולדי - אהב אותי.

אני מנסה לחפש עדויות לאהבה הזו. והפעם היחידה שאני מצליחה לאתר, העדות היחידה, היא הפעם שבה לאחר שיחת "יום הולדת שמח" מעליבה יותר מהרגיל, כבר לא שתקתי. "סבא, מה זה, איך אתה יכול להגיד לי דבר כזה?"

ואז הוא אמר לי שבעצם הוא רק רוצה שאהיה מאושרת, ומנסה להגיד לי איך לדעתו אהיה מאושרת. שהוא רוצה שיהיה לי טוב.

וזהו. זו הפעם היחידה. מתנת היומולדת הטובה ביותר שקיבלתי ממנו אי פעם. הכי קרוב ל"אני אוהב אותך" שאי פעם שמעתי אותו אומר.

וכך, לקח לי 30 שנה ואבדן כדי לגלות שסבא שלי אהב אותי, כך או אחרת.

וכך,

לקח לי 30 שנה ואבדן

לגלות שאני אוהבת אותו.

 

מה עושים עם אהבה כשאין את מי לאהוב?

1 תגובות